שלום חבר, אני רוצה שתדמיין את התרחיש הבא:
אתה עם עצמך, נוסע באוטו חוזר מיום העבודה, שומע רדיו, רואה "שיחה שלא נענתה בטלפון", סך הכל מצב ממש רגיל. ממש כמעט כמו כל יום ביומו.
אתה ממשיך לנסוע כשלפתע אתה מרגיש התכווצות נוראית בצד שמאל של החזה שלך. אתה מרגיש כאב חד בצד ימין של היד והראייה שלך מטשטשת. אתה מרגיש שאתה עוד שנייה צונח ומשתתק.
מתוך התחשבות בציבור הנוסעים אתה איכשהו מצליח לפדל את האוטו אל שולי הכביש ועוצר שם מתנשף ומתנשף. אתה מרגיש שהכאב החד מתפזר לאגפים נוספים בגוף שלך הראייה שלך נסגרת והופכת לשחורה, ואז זה קורה...
הלב שלך דומם, הוא מפסיק לעבוד.
וכתוצאה מכך אתה מת.
קיבלת דום לב.
חייך על כדור הארץ הזה נגמרו. וזהו. פיניטו.
ועכשיו אני רוצה שתחשוב על השאלות הבאות:
1)מה עבר לך בראש ברגעים האלו?
2)האם הרגשת שעשית את כל מה שבאמת רצית?
3)האם הוצאת החוצה את כל הדברים הנפלאים שתמיד רצית לעשות?
4)האם אמרת את מה שרצית, למי שרצית?
5)האם יש דברים שאתה מתחרט שלא עשית?
6)איך לעזאזל תעריך את עצמך, כשאתה יודע שזהו...שהכל נגמר ולא ימשיך יותר לעולם??
עכשיו אני מתנצל אם זה היה טקסט מעט דרמטי, אבל אם אתה חושב שהתרחיש הזה דמיוני ותלוש מהמציאות, אז אני רק רוצה שתדע שהוא ממש לא.
גם לאנשים הכי בריאים יכול לקרות תרחיש כזה שמתואר בעגה המקצועית כ"דום לב".
אני מכיר אישית שני אנשים שזה קרה להם, אחד היה מחנך בתיכון שלי והשני היה חבר קרוב מאד של המשפחה שלי, אמנם בגילאים יחסית מבוגרים (הראשון בשנות השבעים לחייו והשני בשנות החמישים לחייו) אבל עדיין מדובר פה על המחשת נקודה.
הסוף עלול להיות מפתיע, לא צפוי, out of the blue.
אם יש רק נקודה אחת שאני רוצה להוציא אותך מהפוסט הזה היא ההבנה שהחיים הם קצרים.
הם יכולים להיגמר ולאף אחד מאיתנו אין שום דרך לעצור את זה.
אין באמת כזה דבר "ביטחון", יש סטטיסטיקה.
הסטטיסטיקה אומרת שתוחלת החיים במדינות כמו ישראל נעה בין 77-83. הסטטיסטיקה מכתיבה לנו כמות של כסף שאנחנו צריכים כדי לשמר רמת חיים מסוימת. הסטטיסטיקה פועלת לרעתנו ככל שהשנים עוברות ומגדילה את האפשרות שנפסיק ככל שאנחנו גדלים.
וזה, יקיריי ויקירותיי, כל מה שיש לנו להסתמך עליו. אינסוף הסתברויות ואפשרויות שלפעמים פשוט מפחיד מדי לחשוב על זה, אבל בסוף זה מה שקובע.
מה אתה עשית בשביל להרגיש שהחיים שלך לא היו פספוס ושנתת את כל מה שיכולת כדי להגשים את מה שאתה חושב שהוא ראוי?
האם נתת את כל מה שיכולת? מה באמת היית מרגיש על עצמך אם היית כמו אותו בנאדם שנסע באוטו שלו ולפתע קיצו הגיע?
האם תוכל להסתכל אחורה ולהגיד, נתתי את מה שיכולתי וקיבלתי את מה שרציתי?
או ש...לא?
האם אתה מחזיק את עצמך מלפעול ולראות במציאות איך הדברים ייראו כי אתה רוצה לשמור על "הביטחון שלך?", האם אתה לא רוצה ש"אנשים אחרים ילגלגו עלייך שתעשה משהו שהם לא מקבלים?", האם אתה חי בעצם "חיים של מישהו אחר"?
תחשוב על זה קצת...
אני מציע לך להיזכר בפוסט הזה כל פעם שאתה מרגיש שאתה צריך להתמודד עם הפחדים שלך.
אם יש לך רעיונות או מחשבות לגבי הפוסט אתה בהחלט מוזמן לרשום אותם כאן.
בינתיים אני אחתום בשורה הזאת
Life is short…
