סתום את הפה שלך!

אני לא אוהב את הקול הפנימי.
למעשה אני מתעב אותו.
אפילו אני דיי בטוח שגם רובכם המכריע לא כ"כ אוהב אותו.
(ובצדק).

אם היינו מחלקים את מרכיבי האדם וכותבים על כך שיר קצרצר של 4 שורות זה היה נראה ככה:
"המוח הוא אסטרטג מצוין
הלב הוא מנהיג נפלא
אבל הקול הפנימי?
הקול הפנימי הוא חתיכת בן ז**נה"

ולמה אני בכלל מדבר ככה?
מה זה כזה מפריע לי?
"הרי יוגב, כבר כתבת על הקול הפנימי בכמה פוסטים, הבנו שיש איזה קול שנותן דעה, זה טבעי לא?"
פשוט תתעלם ותמשיך...
מה אתה עוד רוצה ממנו?

אז בעולם מושלם, הייתי אומר שאני רוצה שהוא ישתוק.
שיסתום את הפה, כי אני לא יודע מה איתכם, אבל לי הוא בהחלט מפריע לי.
קרה לכם פעם למשל שהתחלתם משהו עם אנרגיה ומוטיבציה גבוהים והתרגשות, ופתאום הרגשתם שיצא לכם האוויר וכל העושר ואושר שהרגשתם כמו התפוגג...?
הרגשתם ש"המציאות" תופחת לכם על הפנים, ובדיוק באותו הרגע מגיח אליכם היריב הכי מר ומריר שקיים?
אני יודע שלי בשבוע האחרון זה קרה...

היריב הזה, הקול הפנימי, הוא חתיכת תחמן.
הוא מניאק לא נורמאלי.
הוא מסוגל, מרוב פחד, לנסות לשכנע אותי ואתכם לעשות משהו אחר חסר חשיבות כשיש לנו משימות חשובות שעתיד העסקים שלנו נמצאים על הכף.
הוא ינסה לשכנע אותי ואתכם ש 2+2 שווה 5, רק כדי שיהיה לנו תירוץ מספיק טוב וסיבה מספיק טובה להאשים מישהו אחר בכך ש"לא הצלחנו".
באמת ובתמים, אני חושב שהקול הפנימי זה הווירוס הקטלני של הנשמות החופשיות שפעולות כדי לצאת מהכלא של התודעה המוגבלת.

אם נתחקה אחרי המקור שלו, בעיקר במעמד בינוני שם הקול מבצע את רוב פשעיו, החברה הקרובה שלנו היא זאת שמתכנתת לנו בראש את הקול הפנימי ואת הטונציה שלו.
בתת-מודע, ברגע שאנחנו יוצאים החוצה מתוך המעגל הזה שרוב החברים והמשפחה שלנו נמצאים בו, אנחנו מתחילים להרגיש לא נוח.

מי שמנצח על הרגש הזה הוא הקול
והטונציה המטרידה שלו (בד"כ קול של הורים, או קול מונוטוני ומדופרס).

אם מישהו קרא את הספר (הנפלא, שיזכה בקרוב לפוסט משלו) "הטיגריס הלבן"
הוא בוודאי זוכר את "תסמונת הלול" שגיבור הספר, בלראם הלוואי, מדבר עליה.
הוא סיפר שכשאחת מהתרנגולות, שכלואות בלול העבדים שבהודו, מנסה לברוח, שאר התרנגולות וצופרים בלתי נראים משמיעים סימני אזהרה שפשוט משתקים את התרנגולת הבורחת.
אז זהו דבר דומה פחות או יותר.

כשאדם צועד לתוך טריטוריה שלא מוכרת לו, וניקח את החופש הכלכלי כדוגמא,
הווירוס תוקף לפעמים בצורה כ"כ חריפה שהוא יכול לגרום לו להאמין
שהצבע של השמיים הוא סגול, שהסיבה שלא קנו ממנו היום היא בגלל שעונת הייחום של הפילים באפריקה עוד לא קרתה, או שלא משנה מה הוא יעשה העסק החדש שלו יצליח.
שטויות לא הגיוניות בעליל.
הקול הפנימי הוא הסיבה שבגינה רוב האנשים מרגישים כמו "קורבנות", כאילו מישהו או משהו מגביל להם את החופש פעולה, כאילו שהסיבה שבגינה הם לא עשירים היא כי מישהו אחר לקח להם את הכסף...
אני לא אומר שבחלק מהמקרים זה לא נכון.
אבל ברוב המקרים ההצלחה נמנעת בד"כ בגלל התכנות המקורי ושכיר החרב שלו שהוא הקול הפנימי המשתק.

אם אתם קוראים את זה, ואתם מתחילים לומר "מה זה השטויות האלה?", אני לא אתווכח איתכם.
אבל האם מי שקורא את זה כאן והוא באמת חופשי מדאגות כלכליות חושב שמה שאני כותב זה שטויות?
האם מישהו שבאמת שולט בעתיד הכלכלי שלו יכול לומר "אין כזה דבר בכלל?"
אני בספק.

מההיכרות שלי עם אנשים במגוון תחומים שמתי לב שהקול יכול יגרום לבנאדם לא לראות הזדמנות עסקית ברורה לעין.
הוא יגרום לבנאדם ממוצע לפחד עד כדי שיתוק, הוא יגרום לו לחשוב שהוא "יודע כבר הכל" ולא יקשיב לדברים חדשים, הוא יכול להרוס את הדברים הכי חיוניים שיש.
זה כמו מחלת נפילה, שגורמת לבנאדם לבעוט בדלי מלא מים.

לס בראון אומר שהתכנים שהקול הפנימי מעמיס עלינו ב 85% מהמקרים זה דברים שליליים לרעתנו.
המשפטים שלו בד"כ הם:
"אין לך זמן"
"אין לך כסף"
"למה שתצליח?"
"מי אתה חשוב שאתה?"
"אתה?? אתה תעשה את זה?"

והדרך היחידה ההגיונית לענות לו היא:

כן, אני אעשה את זה.
אני בהחלט הולך לעשות את זה!